קפה לואיז, חבל לכם על הזמן

לארוחת בוקר ספונטנית בקפה לואיז במודיעין יצאתי עם אלונה ירדן, חברה טובה ושכנה מדהימה.

סיפרתי לאלונה, שלא ביקרה עדיין בבית הקפה, שבא לי לטעום משהו חדש , למרות שכבר הייתי וטעמתי לא מעט פעמים, והיא מבחינתה אמרה שהיא "באה בראש נקי ופתוח", בלי לדעת או להכיר.

כל מי שמכיר אותי יודע

מנת פסטה קרבונרה במסעדה קטנה , מול אגם קומו, איטליה

אני אוהבת לאכול, אני באמת, אוהבת לאכול!

אבל מעבר לזה אני אוהבת את החוויה שסביב האוכל.

את העיצוב, את קבלת הפנים, את השירות, את הטעמים,

בקיצור, את הדברים הקטנים האלו שהופכים את הבילוי למשהו שבאמת כדאי לזכור.

במהלך שנותיי הרבות (אוי זה נשמע ממש המון) אכלתי בהרבה מקומות, כאלה שכייף להיזכר בהם וכאלה שפחות וכאלה שלא הייתי מאחלת לאף אחד, ותמיד רציתי לכתוב על החוויות שלי. אז, וזה היה באמת לא מזמן, חלמתי על טור קבוע באחד העיתונים.

עבודה כדרך חיים

שמונה שעות. שמונה שעות של עבודה. כל יום. כל שבוע, כל חודש, ככה, כבר די הרבה שנים. וכאילו הכל בחיים סובב סביב אותו אישיו, 'העבודה' . האבק על השידה? יחכה, אני עייפה מהעבודה. הילדים רוצים דווקא היום להזמין חברים לסרט ופיצה? אוי…אני עייפה מהעבודה, אולי מחר? (או שבוע הבא?), וסבתא, כמה זמן לא ראיתי אותה, כן כן, אין לי זמן, אני בעבודה, ואחותי בהריון והרי הבטחתי לה, תשעה חודשים הבטחתי לה, שיום אחד לבוא לכייף איתה ולפנק אותה במאפה טוב וסתם לשיחה……טוב, אולי אחר כך, אני בכל זאת די עסוקה….ואמא רצתה שאבוא איתה, אפילו פעם אחת, ליום של שוק וחברותא, אבל אמא, אני , באמת לא יכולה…אני לא יכולה לקחת חופש מהעבודה.