כשהאוכל הוא רק תירוץ

 

אחרי ששמעתי שוב ושוב "היית כבר בכרמי'ז"?, החלטתי שהגיע הזמן לבדוק מה קורה שם.

את זיכרונותיי מהמקום אני שומרת לימים רחוקים (טוב נו, לא ממש רחוקים), כשעוד היתה זו פיצריה שכונתית טובה. בעיקר אני זוכרת את שעות אחה"צ שביליתי שם כשזאטוטי הגן וביה"ס שלמדו עם ילדיי, חגגו שם ימי הולדת, בעודם עוטפים על בגדיהם ופניהם שאריות קמח, רוטב פיצה וחיוכים רבים. היו ימים של כייף, ללא ספק, היום בשעות אחה"צ אני בעיקר תוהה מתי ילדיי יחזרו הביתה מעיסוקיהם, בעוד אני יושבת לכתוב. גיל שכזה…

בכל אופן, אם נחזור למהות הבלוג ולרעבתנות שלי, הצעתי לחברתי תדמור כהן-אדרת ביקור בכרמי'ז. הגענו לגמרי רעבות ואני פיטנזתי על מנת פסטה טובה. כשתדמור שאלה אם נחלוק, חייכתי ואמרתי "היום לא", היום בא לי לטרוף לבד מנה גדושה. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה, עם טעם כזה של פטוצ'יני, לא הייתי משאירה לה הרבה.