moon night writing cheli

את הדממה, את הזמן הכל כך נפלא הזה שאפשר לחשוב בשקט, לעבד מידע, לצייר, לכתוב, לקרוא…

את הרגע הזה שבו אף אחד לא יכול להפריע לי ממש, רק אני עם עצמי. מפגש מצוין, אני רק מכינה לי עוד קפה ומיד ממשיכה.

אני אחת מכותבי הלילה. כילדה-נערה הייתי עם פנס מתחת לשמיכה, קראתי כל מה שאפשר היה להוציא מהספרייה. כך חייתי בבליל של עולמות, בין ביתו החמים של ההוביט לבין זוועות המתופפת הקטנה והרהוריו של עמוס עוז. תיבלתי את חיי בהרבה ספרי שירה, אפילו כתבתי שירים במחתרת, תפרתי סיפורים בדמיון וחפרתי ביומן את כל מה שעבר לי בראש.

האמת היא שתמיד חלמתי לעשות את זה. התמונה שנחרטה לי אי שם בדמיון המקצועי שציירתי לי היא דירה אפלה בסגנון כפרי בלב תל אביב, מולי חלון גדול לעולם וגשם שלא מפסיק לרדת (אז עוד אהבתי את החורף, מי היה מאמין), ורק אני ומכונת הכתיבה שלי, מתקתקות את עצמנו לדעת, מספרות לעולם את כל מה שבתוכנו.

היומן הוירטואלי , שק החוויות והמחשבות עב הכרס שלי עבר איתי לכל מקום, נארז ונשמר מכל רע, התגייס לצבא, עבר איתי לילות ארוכים בצפון, עבר עבודות מזדמנות ואהבות ישנות, נדד בין דירות, מגירות וארונות, חלק איתי כמעט הכל עד לרגע אחד, מאוד פתאומי, שהפסקתי לחלום. הרגע הזה שבו הרגשתי פתאום שאין טעם, שהכל רק בדמיון שלי, שאני לא באמת אעשה עם זה משהו.  המציאות נוקשת מהר על הדלת, מסתבר, ואת הנוף של 'הבימה' החלפתי בבניינים אחידים אי שם מול קברות המכבים. והפסקתי לכתוב לעצמי. התחלתי לכתוב לאחרים. ראיתי איך בלוגים קמים, איך אנשים כותבים, ולי בער לחזור לכתוב, ולא הצלחתי. בכל פעם שניסיתי משהו עצר אותי, גרם לי לפקפק, גרם לי להרגיש שזה לא הזמן הנכון. כעסתי על עצמי ועל העולם, הרגשתי שזה ממש לא בסדר לוותר ככה, שיש לי הרבה מה לומר, ושתקתי. שוב ושוב שתקתי. בפעם הבודדת שהעזתי לכתוב משהו החוצה, לפני המון שנים, שלחתי אותו לסופר ידוע שמאוד אהבתי. כמה התרגשתי כשהוא החזיר לי תשובה ובה כתב לי כמה נפלא לקרוא אותי, כמה אני צריכה להמשיך ולכתוב. ואז כתבתי לו שוב, והוא החזיר לי עוד תובנות, ואז הוא הלך לעולם אחר. הרגשתי שזה לא בסדר, שהנה סוף סוף יש לי אישור, ועכשיו מי יעודד אותי לכתוב?

אבל לא עוד. עכשיו הגיע הזמן שלי לפתוח את המגירה, להוציא ממנה את כל החלומות שלי, להגיש אותם לעצמי מחדש ולעמוד בפני הפחד המשתק הזה – שאני רוצה, ויכולה, לכתוב מה שאני חושבת, בלי להתנצל, בלי להרגיש שאני מסתתרת מאחורי תחביבים, פשוט לכתוב.

והכי מעצבן אותי, שכל מה שאני כותבת בלילות, נראה לי בבוקר כמו הזיה. שוב הפחד משתלט ושוב אני מסתכלת על המסך ושואלת "באמת, זה מה שתכננת לפרסם? איזה מזל שחיכית לבוקר". וכך עוד ועוד פוסטים נערמים בתיקיות וזמנם עובר. אז הלילה אני לא מחכה לבוקר, אני שולחת את לחמי אל הבלוג, ומי שירצה לקרוא מוזמן, ומי שלא , לא חייב. זה לגמרי עבורי, כי הגיע הזמן.

ויש לי רעיון לתסריט, הוא אפילו כבר חצי כתוב, חושבים שמישהו ירצה לעשות מזה סרט? חחחחחחחח עפתי רחוק מדי.