על "זכרונותי מקרקוב" / אריה תמיר

אני מאוד אוהבת ספרות שמשלבת היסטוריה, במיוחד את זו של העם היהודי. משהו בסיפורים הללו מרתק אותי ומעביר בי צמרמורת, איך הם חיו שם, איך עברו את התלאות, איך שרדו ואיך בכוחות מופלאים של תקווה הגיעו אל הלא נודע, בארץ חדשה. ספרים רבים שקראתי בחיי לימדו אותי המון על הכוח שטמון באנשים, על היכולת של הגוף להיתלות באחת ממעלות הנפש – התקווה – גם אם היא שברירית ורחוקה, ולהוביל את האדם לבחור בחיים, למרות הכל. קראתי ספרים מופלאים ושמעתי גם סיפורים אישיים על חייהם של היהודים באיראן, בעיראק, בגרמניה, במצרים, באיטליה, בפולין, וגם על אלו שהיו כאן תמיד ובנו את הבית, את המדינה.

לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "זכרונותי מקרקוב" של אריה תמיר, כחלק בלתי נפרד מהצורך שלי לקרוא ועוד ועוד על זיכרונותיהם של ניצולי השואה. קראתי לא מעט ספרים שבהם ניסיתי להבין איך כל זה התרחש בעולם, איך האנשים המופלאים הללו חיו את חייהם בעיתות של פחד לצד תקווה, אהבה לצד חוסר הוודאות,  חיים של שקט שפתאום מופרים ברוע, חיים שמתהפכים ברגע אחד ומשפע ושלווה משפחות וילדים חווים רעב ומחסור, ילדים שנאלצו להתבגר מהר ולדאוג למשפחתם לאוכל ולמחסה.

ספרו של אריה תמיר היה מיוחד בעיני, הוא לא בחר בדרך הספרותית הרגילה אלא פשוט שיתף את הקורא בזיכרונותיו, פרט אחר פרט בדרך קסומה ומרגשת. תיאור נופי ילדותו, בני משפחתו וקרוביו, תיאור חייו של ילד, כמו כל ילד אחר בעולם, שנאלץ לעבור חוויה מטלטלת שאפילו אלפי מילים חזקות שאכתוב עכשיו לא יוכלו לתאר. הסיפור של אריה היה מפורט וברור , כואב עד דמעות והותיר אותי מרותקת בשאלות על גורלו וגורל משפחתו, מה היה קורה אילו הם היו פועלים אחרת, האם יהיה בכוחם להתמודד עם המצב החדש ואיך ישרדו את אפלת החיים בגטו. העובדה שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של ילד הוסיפה נופך מיוחד, כיוון שהתקווה שהיתה בו הובילה את הדרך המיוחדת שלו, שיתכן והיא זו שבזכותה זכה למזל הגדול והצליח לשרוד גם את המצבים והתנאים הקשים ביותר בחייו.

הסיפור ממשיך להדהד בי עוד הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו, נכנס אל חיי וליבי, ועורר בי מחשבות ותהיות רבות. זהו ללא ספק ספר מרגש, עוצמתי ולא שגרתי שכל אחד מאיתנו חייב לקרוא ואני מודה לאריה תמיר שבחר לכתוב אותו.

ומילה על ספרים בכלל: את הספר קראתי בטאבלט, שיטה שסיגלתי לעצמי לא מזמן, אחרי שנים שלא הצלחתי להבין איך קוראים ספר בלי להריח את דפי הנייר (סוג של חוויה של אנשים שטיילו הרבה בספריות ציבוריות וחנויות ספרים). אני חייבת להודות שיש בזה משהו נוח, זמין, נעים, פחות כבד ויותר יעיל ואני ללא ספק קוראת הרבה יותר מאז והספרייה הדיגיטלית שלי הולכת ומתמלאת , לגמרי כייף גדול. ממליצה לנסות!