לפני הרבה שנים, כתבתי שירים. לא הרבה מדי, לא מעט מדי, כתבתי כשהרגשתי צורך, כתבתי כי התחברתי למילה הקצרה, לשורה, לרמיזה, למבנה ולהטעמה. זה נולד מתוכי כי אהבתי ספרות ושירה, כן, אני אחת כזו, מתרגשת מכל מילה.
במשך הרבה זמן הנחתי לזה, אי שם במגירה. אבל תמיד זה הדהד בי, רצה לחזור אלי, לא אפשרתי, הדחקתי, האשמתי את חוסר הזמן.
שמש עמומה אי שם / צילום חובבני: חלי וינשטיין
ואז לפני חודש וקצת, לגמרי בהפתעה, מילים של שירים שנכתבו לפני כמעט 20 שנה התחילו לחזור אלי. בהתחלה לא ידעתי מה לעשות עם זה, זה הפתיע אותי, כאילו תמיד היה שם וחיכה. כמעט בכל פעולה שעשיתי, שיר נוסף התגנב אלי לתודעה ונשאר, המילים בערו בי ורצו להשתחרר, אבל לא יכולתי לתת לזה לקרות. זה לא הזמן ולא המקום ובכלל, מה שהרגשתי אז אולי כבר לא מתאים היום ומה יהיה אם יקראו, זה פרטי ואישי ואין סיכוי והיום, דווקא היום, אני יושבת ליד המחשב כדי לעבוד, וכל מה שאני רוצה זה לצעוק שיר. רוצה להוציא מתוכי. ופתאום יצא שיר אחד חדש, אפילו מהר מדי, הוא נולד מהכעס שלי, הוא נולד מהרצון שלי עכשיו לבוא ולומר "כן, אני כותבת, אולי זה לא ימצא חן בעיני אף אחד, אבל זו הדרך שלי לומר דברים, זו הדרך שלי לדבר".
אולי יהיה לי אומץ בהמשך להכניס את השירים מהעבר, אולי יבואו שירים אחרים, חדשים, אולי לא יבואו בכלל ואולי עוד שבוע הפוסט הזה ימחק וישכח, אולי. אבל עד אז, אני כאן, עם קומץ המילים שלי, עם מה שבאמת יש בי כרגע.
אז אם בא למישהו לקרוא, הנה, שיר שנולד לפני 5 דקות:
הוא כאן / חלי וינשטיין
"לפעמים, רק לפעמים
נכנס אלי אורח קטן לראש
הוא לא רצוי,
הוא מצוי (כן , גם בכם)
קוראים לו תסכול
והוא די מעצבן,
כי תמיד הוא שוכח לצאת.
אני פותחת חלון, מנסה לסמוך על הרוח
אולי היא תעיף אותו קיביני…
ואני אוכל לנוח?
אבל לא, הוא די עקשן
הוא סוגר אחריו בחיוך שפל את הדלת
ואומר : "אני נשאר כאן"
טוב בסדר, אני כבר מכירה אותו היטב ויודעת
גם להתמודד
רגע שניה, מוצאת פתח מילוט והנה הוא כבר מתעופף
שלושה ימים של שקט
או ככה לפחות אני חושבת
ואז כשאני מתעוררת
החיוך המעצבן שלו
כאן, בשביל להישאר ,
אוף
לך!, אני לא יכולה יותר
אבל הוא כאן
שוב
לך!
טוב, תמשיכי ליפול
אני כאן, כמו אתמול".
זהו, כתבתי, אמרתי, שחררתי.
יאללה ביי
life of cheli 
להשאיר תגובה