OLYMPUS DIGITAL CAMERA

על הנמל בברצלונה, גם הוא קצת חושב… (צילום: חלי וינשטיין) 

אף פעם אין לנו ממש "זמן", כי זמן זה מצרך…יקר, (אומרים וצודקים כל מיני אנשים שאין להם מושג מה הם אומרים, מפני שהם שומעים מה שאחרים מדברים ואחריהם פשוט חוזרים) ואין זמן ויש זמן ואין זמן ויש ושוב אין, ועוד שנה, עוברת, חולפת, הנה כבר נגמרה והתחילה חדשה והופ, יש חשק להתחיל משהו חדש יחד איתה, אבל, הזמן, הזמן קצר וכמה (שהקלישאה מתחברת פה יפה) שהעבודה מרובה.

טוב נו, אני מודה, זה לא שאין ממש, יש פה ושם, רגעים מתים של בהייה, של התעמקות בכלום, של מחשבות, של טלפונים חסרי טעם, של הודעות טקסט משמימות שמסתיימות, רק כי לא נעים, אחרי רגע או שניים של מחשבה ב"חחחח" או פרצוף בלום שנבחר אקראית באימוג'י, כאלה רגעים…שאם נחבר את כולם יחד יהיה לי כנראה המון המון זמן לעשות דברים, אבל אז אסתכן בדחייה חברתית ואוכרז כסנובית או גרוע מכך, כ"נראתה לאחרונה ב-2016…"

אז עכשיו, דווקא עכשיו, מקוררת, מצוננת, זבת חוטם וממהרת לישיבת וועד, דווקא עכשיו בא לי להגיד מה אני רוצה לעשות, כי אמרו לי כל מיני אנשים, שרק כשנכתוב את הדברים באמת נוכל "לזמן" אותם (איך התחבר יפה הזמן TIME עם הזמן של הזימון, הא?), ואני כבר ערכתי רשימות, אוהוהו כמה ארוכות, והן אי שם מוצנעות, אולי בגלל זה אין לי אף פעם זמן להסתכל בהן. טוב, אני רוצה זמן לכתוב. זה מה שאני רוצה, זמן לעשות מה שאני אוהבת הכי הרבה בעולם, זמן לכתוב, לא מה שמבקשים ממני, אלא מה שאני רוצה, את כל המחשבות שאי פעם רציתי להוציא החוצה ולא העזתי, את כל מה שאני חושבת על החיים, על עצמי, על אנשים שסביבי, את כל מה שבא לי להגיד, וכמה התביישתי, והתחשבתי, וחשבתי, והתלבטתי, ושוב כתבתי ושוב מחקתי, כל כך הרבה פעמים מחקתי, אז די למחוק, קדימה, צא החוצה רגש, בואו מילים, קחו אותי למקום ההוא, המקום הנפלא הזה, שבו אני אומרת, כותבת, ולא מתחבאת יותר.

עכשיו מעניין לדעת אם המקום הזה קיים…

בינתיים, חושבת על הצעד הבא.

ביי