כבר שבועות ארוכים שהיא מתחמקת ממני. זו שהיתה חברה בכל עת, זו שהיתה נותנת לי להשכיח על כתפה את צרותיי ועוד העמיקה וקימרה אותה כך שאוכל להכניס אליה עוד ועוד מחשבות ודמעות.  זו שהיתה מהנהנת מולי, מבינה, יודעת, נוגעת וגורמת לי לצאת אחר כך עם תובנות שלא ראיתי לפני כן בעת שקיעתי. כבר ימים שלמים שהיא מסויגת וכבויה ואני מרגישה שהאמון שלה בי דעך. היא לא עונה לקריאותיי ולא מבקשת ממני להגיע, היא מעדיפה לבלות עם אחרים, לתת להם את הרעיונות שלה, את ההברקות שלה, מחדדת להם את הראש ומעיפה אותם, גורמת להם לחייך ולשמוח, ואני מהצד עומדת ורואה אותה, מספרת להם כמה אני לא רציתי להיות באמת מה שהיא ציפתה ממני, להסתכל עלי משם, בבוז, באכזבה, פשוט לוותר. לי.

לא קל כשהמוזה מתרחקת, מוותרת. לפעמים היא עוד מנסה, נוגעת ובורחת כאילו לא בטוחה שהיא באמת צריכה להיות כאן, איתי ושוב נעלמת. לא קל בלעדיה.

IMG_2197

הרהורים על שינוי נוף (צילום: חלי וינשטיין)