כבר שבועות ארוכים שהיא מתחמקת ממני. זו שהיתה חברה בכל עת, זו שהיתה נותנת לי להשכיח על כתפה את צרותיי ועוד העמיקה וקימרה אותה כך שאוכל להכניס אליה עוד ועוד מחשבות ודמעות. זו שהיתה מהנהנת מולי, מבינה, יודעת, נוגעת וגורמת לי לצאת אחר כך עם תובנות שלא ראיתי לפני כן בעת שקיעתי. כבר ימים שלמים שהיא מסויגת וכבויה ואני מרגישה שהאמון שלה בי דעך. היא לא עונה לקריאותיי ולא מבקשת ממני להגיע, היא מעדיפה לבלות עם אחרים, לתת להם את הרעיונות שלה, את ההברקות שלה, מחדדת להם את הראש ומעיפה אותם, גורמת להם לחייך ולשמוח, ואני מהצד עומדת ורואה אותה, מספרת להם כמה אני לא רציתי להיות באמת מה שהיא ציפתה ממני, להסתכל עלי משם, בבוז, באכזבה, פשוט לוותר. לי.
לוקחת אלי את כל המילים שאי פעם
נאמרו
אוספת ושומרת
איזו מערבולת נפלאה ואיומה
פנים, מילים, רגעים, מקומות.
ואז פורמת
על הנמל בברצלונה, גם הוא קצת חושב… (צילום: חלי וינשטיין)
אף פעם אין לנו ממש "זמן", כי זמן זה מצרך…יקר, (אומרים וצודקים כל מיני אנשים שאין להם מושג מה הם אומרים, מפני שהם שומעים מה שאחרים מדברים ואחריהם פשוט חוזרים) ואין זמן ויש זמן ואין זמן ויש ושוב אין, ועוד שנה, עוברת, חולפת, הנה כבר נגמרה והתחילה חדשה והופ, יש חשק להתחיל משהו חדש יחד איתה, אבל, הזמן, הזמן קצר וכמה (שהקלישאה מתחברת פה יפה) שהעבודה מרובה.
שמונה שעות. שמונה שעות של עבודה. כל יום. כל שבוע, כל חודש, ככה, כבר די הרבה שנים. וכאילו הכל בחיים סובב סביב אותו אישיו, 'העבודה' . האבק על השידה? יחכה, אני עייפה מהעבודה. הילדים רוצים דווקא היום להזמין חברים לסרט ופיצה? אוי…אני עייפה מהעבודה, אולי מחר? (או שבוע הבא?), וסבתא, כמה זמן לא ראיתי אותה, כן כן, אין לי זמן, אני בעבודה, ואחותי בהריון והרי הבטחתי לה, תשעה חודשים הבטחתי לה, שיום אחד לבוא לכייף איתה ולפנק אותה במאפה טוב וסתם לשיחה……טוב, אולי אחר כך, אני בכל זאת די עסוקה….ואמא רצתה שאבוא איתה, אפילו פעם אחת, ליום של שוק וחברותא, אבל אמא, אני , באמת לא יכולה…אני לא יכולה לקחת חופש מהעבודה.
life of cheli 
תגובות אחרונות