מאז ומתמיד אהבתי את הלילה

את הדממה, את הזמן הכל כך נפלא הזה שאפשר לחשוב בשקט, לעבד מידע, לצייר, לכתוב, לקרוא…

את הרגע הזה שבו אף אחד לא יכול להפריע לי ממש, רק אני עם עצמי. מפגש מצוין, אני רק מכינה לי עוד קפה ומיד ממשיכה.

אני אחת מכותבי הלילה. כילדה-נערה הייתי עם פנס מתחת לשמיכה, קראתי כל מה שאפשר היה להוציא מהספרייה. כך חייתי בבליל של עולמות, בין ביתו החמים של ההוביט לבין זוועות המתופפת הקטנה והרהוריו של עמוס עוז. תיבלתי את חיי בהרבה ספרי שירה, אפילו כתבתי שירים במחתרת, תפרתי סיפורים בדמיון וחפרתי ביומן את כל מה שעבר לי בראש.

כריסטמס זה שופינג , אבל עם אווירה של פעם בשנה

לא יצא לי להיות אף פעם בתקופת הכריסמטס בחו"ל, אולי בגלל שלא נולדתי בדיוק בתאריך הנכון ולא התחתנתי בחורף עז של דצמבר, אז אי אפשר להפתיע אותי עם טיול… אבל זה לא מה שימנע ממני את החוויה. אז נסעתי לנצרת

איך התאהבתי במרק של אפונה

איך שהחורף מתחיל לשלוח את חבריו (הרוח, החושך, ושאר מרעיו) , כל האור שהיה לי בלב מתחיל להתעמעם. אני לא יודעת ממש מה קורה איתי, אבל זה כמו דירה ענקית עם המון חדרים שלאט לאט האור שבהם נעלם לי, התריסים נסגרים מוקדם מדי, הקדרות נשאבת פנימה בלי הזמנה, ואני מרגישה כמו ילדה בסרט אימה, בבית גדול מדי ובלי שכנים מסביב. (תמיד, תמיד אין שכנים בסרט אימה).

אחרי השבוע הראשון שבו לא נחסך ממני דבר – הרוח שברה עצים, הגשם השבית אנשים, הכבישים היו עמוסים ואני נרטבתי המון כשאני מסרבת להיפרד מהשורטס והכפכפים, אז אחרי שבוע כזה מעצבן, נזכרתי בימים הגשומים , כשהייתי חוזרת מביה"ס , מורידה את מגפי הפלסטיק האדומים, ומריחה כבר במדרגות את המרק שאמא הכינה לנו.

כשהאוכל הוא רק תירוץ

 

אחרי ששמעתי שוב ושוב "היית כבר בכרמי'ז"?, החלטתי שהגיע הזמן לבדוק מה קורה שם.

את זיכרונותיי מהמקום אני שומרת לימים רחוקים (טוב נו, לא ממש רחוקים), כשעוד היתה זו פיצריה שכונתית טובה. בעיקר אני זוכרת את שעות אחה"צ שביליתי שם כשזאטוטי הגן וביה"ס שלמדו עם ילדיי, חגגו שם ימי הולדת, בעודם עוטפים על בגדיהם ופניהם שאריות קמח, רוטב פיצה וחיוכים רבים. היו ימים של כייף, ללא ספק, היום בשעות אחה"צ אני בעיקר תוהה מתי ילדיי יחזרו הביתה מעיסוקיהם, בעוד אני יושבת לכתוב. גיל שכזה…

בכל אופן, אם נחזור למהות הבלוג ולרעבתנות שלי, הצעתי לחברתי תדמור כהן-אדרת ביקור בכרמי'ז. הגענו לגמרי רעבות ואני פיטנזתי על מנת פסטה טובה. כשתדמור שאלה אם נחלוק, חייכתי ואמרתי "היום לא", היום בא לי לטרוף לבד מנה גדושה. בדיעבד זו היתה החלטה נכונה, עם טעם כזה של פטוצ'יני, לא הייתי משאירה לה הרבה.

קפה לואיז, חבל לכם על הזמן

לארוחת בוקר ספונטנית בקפה לואיז במודיעין יצאתי עם אלונה ירדן, חברה טובה ושכנה מדהימה.

סיפרתי לאלונה, שלא ביקרה עדיין בבית הקפה, שבא לי לטעום משהו חדש , למרות שכבר הייתי וטעמתי לא מעט פעמים, והיא מבחינתה אמרה שהיא "באה בראש נקי ופתוח", בלי לדעת או להכיר.

כל מי שמכיר אותי יודע

מנת פסטה קרבונרה במסעדה קטנה , מול אגם קומו, איטליה

אני אוהבת לאכול, אני באמת, אוהבת לאכול!

אבל מעבר לזה אני אוהבת את החוויה שסביב האוכל.

את העיצוב, את קבלת הפנים, את השירות, את הטעמים,

בקיצור, את הדברים הקטנים האלו שהופכים את הבילוי למשהו שבאמת כדאי לזכור.

במהלך שנותיי הרבות (אוי זה נשמע ממש המון) אכלתי בהרבה מקומות, כאלה שכייף להיזכר בהם וכאלה שפחות וכאלה שלא הייתי מאחלת לאף אחד, ותמיד רציתי לכתוב על החוויות שלי. אז, וזה היה באמת לא מזמן, חלמתי על טור קבוע באחד העיתונים.

עבודה כדרך חיים

שמונה שעות. שמונה שעות של עבודה. כל יום. כל שבוע, כל חודש, ככה, כבר די הרבה שנים. וכאילו הכל בחיים סובב סביב אותו אישיו, 'העבודה' . האבק על השידה? יחכה, אני עייפה מהעבודה. הילדים רוצים דווקא היום להזמין חברים לסרט ופיצה? אוי…אני עייפה מהעבודה, אולי מחר? (או שבוע הבא?), וסבתא, כמה זמן לא ראיתי אותה, כן כן, אין לי זמן, אני בעבודה, ואחותי בהריון והרי הבטחתי לה, תשעה חודשים הבטחתי לה, שיום אחד לבוא לכייף איתה ולפנק אותה במאפה טוב וסתם לשיחה……טוב, אולי אחר כך, אני בכל זאת די עסוקה….ואמא רצתה שאבוא איתה, אפילו פעם אחת, ליום של שוק וחברותא, אבל אמא, אני , באמת לא יכולה…אני לא יכולה לקחת חופש מהעבודה.