כבר שבועות ארוכים שהיא מתחמקת ממני. זו שהיתה חברה בכל עת, זו שהיתה נותנת לי להשכיח על כתפה את צרותיי ועוד העמיקה וקימרה אותה כך שאוכל להכניס אליה עוד ועוד מחשבות ודמעות. זו שהיתה מהנהנת מולי, מבינה, יודעת, נוגעת וגורמת לי לצאת אחר כך עם תובנות שלא ראיתי לפני כן בעת שקיעתי. כבר ימים שלמים שהיא מסויגת וכבויה ואני מרגישה שהאמון שלה בי דעך. היא לא עונה לקריאותיי ולא מבקשת ממני להגיע, היא מעדיפה לבלות עם אחרים, לתת להם את הרעיונות שלה, את ההברקות שלה, מחדדת להם את הראש ומעיפה אותם, גורמת להם לחייך ולשמוח, ואני מהצד עומדת ורואה אותה, מספרת להם כמה אני לא רציתי להיות באמת מה שהיא ציפתה ממני, להסתכל עלי משם, בבוז, באכזבה, פשוט לוותר. לי.
לוקחת אלי את כל המילים שאי פעם
נאמרו
אוספת ושומרת
איזו מערבולת נפלאה ואיומה
פנים, מילים, רגעים, מקומות.
ואז פורמת
על הנמל בברצלונה, גם הוא קצת חושב… (צילום: חלי וינשטיין)
אף פעם אין לנו ממש "זמן", כי זמן זה מצרך…יקר, (אומרים וצודקים כל מיני אנשים שאין להם מושג מה הם אומרים, מפני שהם שומעים מה שאחרים מדברים ואחריהם פשוט חוזרים) ואין זמן ויש זמן ואין זמן ויש ושוב אין, ועוד שנה, עוברת, חולפת, הנה כבר נגמרה והתחילה חדשה והופ, יש חשק להתחיל משהו חדש יחד איתה, אבל, הזמן, הזמן קצר וכמה (שהקלישאה מתחברת פה יפה) שהעבודה מרובה.
היום בדיוק לפני 8 שנים עזבת, לא לפני שנלחמת, עד הנשימה האחרונה.
פחות מחודש אחרי היום ההוא, ישבתי עם הבן שלי, שמאוד התגעגע אליך. הוא שאל שאלות ואני עניתי, ותוך כדי נוצר השיר הזה.
לא הכרתי אותה, כמו שלא היכרתי רבים מהם, ובכל זאת הושפעתי. המילה סמל הדהדה לי כל הבוקר הזה בראש, מהו הסמל, איך אדם הופך לסמל ואם הוא כבר הפך לסמל, האם זה בהכרח סופו המוקדם? אז כתבתי משהו להמשיך לקרוא "סמלים"
כן, שיא של התרגשות, זה כנראה ממש היה צריך לצאת והנה , שוב אני , כמה דקות אחרי פוסט, והנה בערו בי עוד כמה מילים, איזו הרגשה מטורפת, פתאום לא בא לי שהלילה יגמר, רק לכתוב ולכתוב.
שיר חדש ברח לי מהראש אל הדף, הוא ישב שם מספיק זמן כנראה והגיע הזמן לנשום.
לפני הרבה שנים, כתבתי שירים. לא הרבה מדי, לא מעט מדי, כתבתי כשהרגשתי צורך, כתבתי כי התחברתי למילה הקצרה, לשורה, לרמיזה, למבנה ולהטעמה. זה נולד מתוכי כי אהבתי ספרות ושירה, כן, אני אחת כזו, מתרגשת מכל מילה.
במשך הרבה זמן הנחתי לזה, אי שם במגירה. אבל תמיד זה הדהד בי, רצה לחזור אלי, לא אפשרתי, הדחקתי, האשמתי את חוסר הזמן.
אני מאוד אוהבת ספרות שמשלבת היסטוריה, במיוחד את זו של העם היהודי. משהו בסיפורים הללו מרתק אותי ומעביר בי צמרמורת, איך הם חיו שם, איך עברו את התלאות, איך שרדו ואיך בכוחות מופלאים של תקווה הגיעו אל הלא נודע, בארץ חדשה. ספרים רבים שקראתי בחיי לימדו אותי המון על הכוח שטמון באנשים, על היכולת של הגוף להיתלות באחת ממעלות הנפש – התקווה – גם אם היא שברירית ורחוקה, ולהוביל את האדם לבחור בחיים, למרות הכל. קראתי ספרים מופלאים ושמעתי גם סיפורים אישיים על חייהם של היהודים באיראן, בעיראק, בגרמניה, במצרים, באיטליה, בפולין, וגם על אלו שהיו כאן תמיד ובנו את הבית, את המדינה.
life of cheli 
תגובות אחרונות